מהו סיום

טקס ההדרן

ברייתא מפרטת את הכללים להבעת כבוד לנשיא, לאב בית דין ולחכם – כאשר כל אחד מהם זוכה לכבוד באופן שונה. הבחנה זו נקבעה על ידי רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא) ביום שבו רבי נתן (אב בית דין) ורבי מאיר (החכם) לא היו בבית המדרש. מתוך תחושת פגיעה, הם זממו להדיח את רבן שמעון מתפקידו. אך תוכניתם נשמעה במקרה על ידי רבי יעקב בן קרשי והוא עזר לרבן שמעון בן גמליאל להכשילם.

כאשר גילה רבן שמעון את המזימה, הוא גירש אותם מבית המדרש. בתגובה, הם החלו לשלוח שאלות קשות לבית המדרש. כאשר התלמידים שבתוך בית המדרש לא הצליחו להשיב, הם שלחו את התשובות הנכונות מבחוץ. לבסוף, רבי יוסי התערב וטען שאין זה מתקבל על הדעת שהתורה תישאר מחוץ לבית המדרש בעוד שהתלמידים יושבים בתוכו. רבן שמעון הסכים להחזירם – אך קבע קנס: התורה שהם ילמדו לא תיוחס להם בשמם. כך נמסרו דברי רבי מאיר בשם "אחרים" ודברי רבי נתן בשם "יש אומרים".

מאוחר יותר, שניהם חלמו שעליהם להתפייס עם רבן שמעון. רק רבי נתן פעל לפי החלום, אך רבן שמעון בן גמליאל לא היה נכון באמת להתפייס.

דור לאחר מכן, רבי יהודה הנשיא לימד את בנו, רבי שמעון, דבר תורה של רבי מאיר, אך ייחס אותו ל"אחרים". כששאל אותו בנו מדוע אינו מזכיר את שמו של רבי מאיר, השיב רבי יהודה שהיו חכמים שניסו לפגוע בכבוד משפחתם. רבי שמעון השיב שהם כבר מתו, ואף לא הצליחו במזימתם. רבי יהודה התרצה והסכים לייחס את הדברים לרבי מאיר – אך בעקיפין, באומרו: משום רבי מאיר אמרו:"

רבן שמעון בן גמליאל וחכמים נוספים גם דנו בשאלה רחבה יותר: האם עדיף להיות סיני – מי שבקיא בהרבה תורה, או עוקר הרים – מי שיש לו כישורי ניתוח חזקים ויכולת "לעקור הרים." רב יוסף היה סיני, ורבה היה עוקר הרים. אף על פי שחכמי ארץ ישראל המליצו על רב יוסף לראשות הישיבה, הוא בענווה העביר את התפקיד לרבה. רבה עמד בראש הישיבה במשך 22 שנה, ורק לאחר מותו קיבל רב יוסף את התפקיד. במשך כהונתו של רבה, נמנע רב יוסף מלקבל כבוד מתוך הערכה לרבה.

במקרה אחר, אביי, רבא, רבי זירא ורבה בר מתנה למדו יחד והיו זקוקים למנהיג. אביי נבחר, שכן דבריו לא הופרכו, בניגוד לאחרים.

הגמרא מסיימת בשאלה: מי היה גדול יותר – רבי זירא או רבה בר רב מתנה? לכל אחד מהם היו מעלות ייחודיות, והעניין נותר בלתי מוכרע – תיקו.